כשבן או בת משפחה חולים במחלה סופנית, כשהורה שרוי בדמנציה מתקדמת, או כשמלווים הזדקנות שמביאה איתה ירידה הדרגתית וברורה - עולות לא פעם תחושות של אבל, עוד לפני שהאובדן בפועל קרה. התחושה הזו, המכונה "אבל אנטיציפטורי" (Anticipatory Grief), היא תגובה נפשית טבעית וידועה, אך היא זוכה לתשומת לב מעטה בהרבה מהאבל שמגיע אחרי המוות. מי שחווה אותה מרגיש פעמים רבות בודד, מבולבל, ולעיתים גם אשם על עצם הרגשות שעולים בו.
מה זה אבל אנטיציפטורי?
אבל אנטיציפטורי הוא תהליך רגשי שמתעורר כאשר אדם יודע, או מרגיש, שאובדן משמעותי מתקרב - גם אם הוא עדיין לא התרחש. בניגוד לאבל שאחרי המוות, כאן האדם האהוב עדיין נוכח בחיינו, ולעיתים אפילו נוכח פיזית ממש לידנו, אך משהו בו - הגוף, הזיכרון, האישיות, היכולת לתקשר - כבר הולך ונעלם. אנחנו מתאבלים על מה שכבר אבד, ובמקביל ממשיכים לדאוג, לטפל ולהיות נוכחים עבור מי שעדיין איתנו.
באילו מצבים הוא מתעורר
אבל אנטיציפטורי יכול להופיע במגוון מצבים שבהם ידוע, או מורגש, שהאובדן מתקרב:
- ליווי בן או בת משפחה עם מחלה סופנית או מחלה קשה שהפרוגנוזה שלה ידועה.
- הורה עם דמנציה מתקדמת, שבו האדם "נעלם" בהדרגה עוד לפני הפטירה.
- הזדקנות של הורה או קרוב, המביאה איתה ירידה הדרגתית בתפקוד הפיזי או הקוגניטיבי.
- מחלות ניוון עצבי, פגיעות מוחיות או מצבים כרוניים המחמירים עם הזמן.
אילו רגשות שכיחים בתהליך הזה
אבל אנטיציפטורי אינו רגש אחד, אלא תערובת סוערת של תחושות שיכולות להתחלף ביניהן תוך שעות או אפילו דקות:
- אבל ועצב - על מה שכבר השתנה, על מה שלא יהיה, ועל הציפייה למה שעוד יילקח.
- אשמה - על מחשבות, על הצורך במנוחה, ולעיתים גם על עצם הידיעה שהסוף מתקרב.
- כעס ותסכול - כלפי המחלה, כלפי המערכת הרפואית, ולעיתים גם כלפי עצמנו או כלפי האדם החולה עצמו.
- הקלה - ואשמה על ההקלה - תחושה שלעיתים עולה כשחושבים על סיום הסבל, ומיד מתלווה אליה בושה עמוקה על עצם המחשבה הזו. חשוב לדעת: זו תגובה אנושית שכיחה ולגיטימית, ולא סימן לחוסר אהבה.
- חרדה - מהלא ידוע, מהרגע שיגיע, ומהחיים שיהיו לאחר מכן.
במה זה שונה מאבל "רגיל" אחרי אובדן
אבל אנטיציפטורי מתרחש בזמן שבו עדיין נדרשים תפקוד וטיפול יומיומי - צריך להמשיך לקבל החלטות, ללוות לבדיקות, לתקשר עם הצוות המטפל ולפעמים גם לשמור על חיוך. אין בו עדיין את ה"סיום" שמאפשר לאבל להתחיל להתעבד במובן המוכר, ולכן הוא יכול להימשך זמן רב, להתפרץ בגלים, ולהיות מתיש במיוחד. בנוסף, מי שחווה אותו מתמודד בו-זמנית עם שני דברים סותרים: הצורך להישאר נוכח ותומך, והצורך להתחיל להיפרד. השילוב הזה הוא שהופך את האבל האנטיציפטורי למורכב כל כך.
איך אפשר להתמודד
אין דרך "נכונה" אחת להתמודד עם אבל אנטיציפטורי, אך כמה כיוונים עשויים להקל:
- לאפשר לעצמכם להרגיש - הרגשות המורכבים, כולל כעס, אשמה והקלה, הם חלק טבעי מהתהליך ואינם מעידים על משהו פסול בכם.
- שיחה פתוחה - עם בני משפחה, עם האדם החולה עצמו (כשניתן ורצוי) ועם אנשים קרובים, יכולה להקל על הבדידות שמאפיינת את התקופה הזו.
- תמיכה חברתית - לא להישאר לבד עם הנטל. לבקש עזרה מעשית בטיפול, ולא רק תמיכה רגשית.
- קבוצות תמיכה - מפגש עם אנשים שחווים תהליך דומה, אם למטופלים עם מחלות סופניות, אם לילדים של הורים עם דמנציה, יכול להפחית תחושת הבידוד.
- טיפול נפשי מקצועי - מרחב בטוח לעבד את כל הרגשות הסותרים, כולל אלה שקשה לשתף עם הסובבים, וללמוד כלים להתמודדות עם התקופה הנוכחית ועם מה שיבוא לאחריה.
- לשים לב לצרכים הבסיסיים - שינה, אכילה ומנוחה קצרה, גם אם נדמה שאין זמן עבורם, הם חלק מהיכולת להמשיך ולתפקד בתקופה הדורשת.
אם אתם מלווים כעת אדם אהוב במחלה, בדמנציה או בתהליך הזדקנות, ומרגישים שהרגשות הסותרים מכבידים יותר משאתם יכולים לשאת לבד - זה הזמן לשיתוף עם איש מקצוע. באתר שופ-תרפי אפשר למצוא מטפל או מטפלת המתאימים לסיטואציה האישית שלכם, ולקבל מרחב מכבד לעבד את מה שאתם חווים.
המידע במאמר זה הינו כללי בלבד ואינו מהווה אבחון, ייעוץ או תחליף לטיפול מקצועי. במקרה של מצוקה רגשית מומלץ לפנות לאיש מקצוע מתאים.