מתנדבי מד"א, זק"א, כיבוי אש, מתנדבי משטרה וחברי קהילה שמסייעים בעת אירועי חירום וביטחון, נותנים לעיתים קרובות את הטוב ביותר שלהם ברגעים הקשים ביותר של אחרים. התפקיד הזה דורש כוח, נוכחות וחוסן - אבל הוא, כמו כל חשיפה חזרתית למצוקה, פציעה ומות, משאיר סימן. במאמר זה נסביר מה היא שחיקה רגשית וטראומה משנית, מדוע אוכלוסיית המתנדבים נמצאת בסיכון מוגבר, ואיך אפשר לאתר את התסמינים ולהתמודד איתם בדרך נכונה.
מה היא שחיקה רגשית, ומה היא טראומה משנית?
שחיקה רגשית (Burnout) היא תהליך הדרגתי של דלדול משאבים נפשיים ופיזיים, הנובעת מעומס מתמשך ומתחושת חוסר יכולת "להשלים" את המשימה. טראומה משנית (Secondary Traumatic Stress), המכונה גם Compassion Fatigue, היא תגובה שונה במקצת: היא נוצרת מחשיפה חזרתית לסיפורים, לתמונות ולתוצאות של אירועים טראומטיים שקרו לאחרים - גם מבלי להיות קרבן ישיר של האירוע. אדם שחווה טראומה משנית עלול לחוות תסמינים הדומים לאלה של טראומה ישירה: תמונות חוזרות מהאירוע, חוסר שקט, רגישות רגשית מוגברת וקושי להרגיש בטוח. שני המצבים יכולים להתקיים יחד, ולהזין זה את זה.
למה מתנדבי חילוץ והצלה נמצאים בסיכון מוגבר?
כמה מאפיינים ייחודיים לעולם ההתנדבות בחירום ובביטחון מעמידים את האוכלוסייה הזו בפני סיכון גבוה במיוחד:
- חשיפה חזרתית: בניגוד לאירוע חד-פעמי, מתנדב שנחשף שוב ושוב לתאונות דרכים, פיגועים ומקרי מות, מצטבר אצלו "מטען" רגשי שאין לו מספיק זמן לעבד בין אירוע לאירוע.
- תחושת אחריות גבוהה: מתנדבים רבים חשים שהם "חייבים" להיות שם, לתת מענה, ולא לאכזב את הצוות או את הנפגעים - מה שמקשה עליהם לקבוע גבולות או לבקש הפסקה.
- קושי "לכבות" אחרי משמרת: המעבר המהיר מזירת אירוע חירום לחיי היומיום - לעבודה, למשפחה - לא תמיד מאפשר זמן אמיתי להתארגן נפשית, והתחושות "נשארות דלוקות" הרבה אחרי שהמשמרת הסתיימה.
- נורמה תרבותית של "חוזק": בסביבות של חילוץ, הצלה וביטחון יש לעיתים ציפייה בלתי כתובה להיות חזקים ולא "להתפרק", מה שמוביל להסתרה של קשיים ולעיכוב בפנייה לעזרה.
תסמינים שחשוב לשים אליהם לב
שחיקה וטראומה משנית לא מגיעות בהכרח כמשבר חד - הן נוטות להצטבר באיטיות. בין הסימנים שכדאי לשים לב אליהם, גם אצל עצמנו וגם אצל עמיתים:
- קהות רגשית - תחושת ניתוק או "חוסר הרגשה" גם במצבים שבעבר היו מעוררים רגש.
- נדודי שינה, חלומות חזרתיים או קושי להירדם אחרי משמרות.
- עצבנות, רגזנות או תגובות חדות יותר ממה שמורגל, גם בבית ועם המשפחה.
- הימנעות ממצבים, מקרים או שיחות שמזכירים אירועים קשים מהעבר.
- תחושת חוסר תועלת, ציניות גוברת כלפי העבודה ההתנדבותית, או מחשבות על נטישת התפקיד.
- עייפות מצטברת שלא חולפת במנוחה רגילה, ותחושת ריקות מחברים וממשפחה.
דרכי התמודדות ותמיכה
שיתוף עם עמיתים
אחדת הדרכים היעילות ביותר להתמודדות היא שיח פתוח עם עמיתים שחווים דברים דומים. תחקירי צוות אחרי אירועים קשים ("דיבריפינג"), ושיחות לא רשמיות בין חברי הצוות, מאפשרות לפרוק מטען רגשי ולהבין שהתגובה שחווים היא תגובה אנושית טבעית ולא חולשה אישית.
תמיכה ארגונית
לגופי ההתנדבות - מד"א, זק"א, כיבוי אש, המשטרה וארגוני קהילה - יש תפקיד מרכזי: הקפדה על זמני מנוחה בין משימות, הכשרה לזיהוי מוקדם של שחיקה, ונגישות לעזרה נפשית ללא סטיגמה הן חלק בלתי נפרד מהאחריות הארגונית לשלום המתנדבים.
טיפול נפשי מותאם
כאשר התסמינים נמשכים או מכבידים על התפקוד היומיומי, פנייה למטפל מקצועי - רצוי מישהו עם היכרות עם אוכלוסיית אנשי צוות חילוץ והצלה - יכולה לעשות הבדל משמעותי. טיפול כזה מאפשר לעבד את החשיפה המצטברת, לבנות כלים להתמודדות ולשמר את היכולת להמשיך לתת מענה בלי "לשרוף" את עצמך בתהליך.
אם אתם מתנדבים או אנשי צוות חירום ומרגישים שהעומס הרגשי הפך לקבוע מדי, או שהוא מתחיל לפגוע בחיי היומיום שלכם, אפשר לפנות למטפל מתאים דרך עמוד מציאת מטפל של Shoptherapy, ולמצוא איש מקצוע שמכיר את העולם הזה ויכול לעזור.
חשוב לדעת: אם אתם או מתנדב שאתם מכירים חווים מחשבות אובדניות או מצוקה נפשית חריפה, אל תישארו עם זה לבד. ניתן לפנות בכל שעה לער"ן בטלפון 1201 (קו סודי וחסוי, פעיל 24/7, וגם בצ'אט באתר ער"ן), או לפנות למיון הקרוב או למוקד החירום 100. אוכלוסיית מתנדבי החירום וההצלה נחשבת לאוכלוסייה בסיכון מוגבר, ופנייה מוקדמת לעזרה היא צעד של אחריות, לא של חולשה.
המידע במאמר זה הוא כללי בלבד ואינו מהווה אבחון, ייעוץ או תחליף לטיפול מקצועי. במקרה של מצוקה נפשית יש לפנות לאיש מקצוע מתאים.